התשובה הקצרה: מחלה אוטואימונית של בלוטת התריס.

מחלת השימוטו, או ליתר דיוק תירואידיטיס על-שם השימוטו (Hashimoto's Thyroiditis), היא מחלה בה מערכת החיסון של הגוף תוקפת את בלוטת התריס ומחוללת בה דלקת כרונית. עדויות ל"מתקפה" זו הן נוכחות נוגדנים בדם כנגד בלוטת התריס (ובעיקר Thyroid Peroxidase Antibodies) וכן מראה אופייני ("מגורגר" או "דלקתי" או "בלתי הומוגני") בבדיקת אולטרה-סאונד של הבלוטה.

נכון להיום, אין כל אפשרות מוכחת מדעית לבלום מתקפה זו. נתקלתם במישהו שטוען כי הוא יכול לעשות זאת בקליניקה שלו? מזל טוב, מצאתם נוכל!

למעשה, כל עוד רמת הורמוני בלוטת התריס בדם היא תקינה, אין כל תסמינים, ולכן גם אין צורך להתערב. כך זה עשוי להימשך לאורך שנים ארוכות ואפילו במשך כל החיים. אולם, בחלק מן המקרים, תפקוד הבלוטה משתבש, בין אם לכיוון תת תריסיות (פעילות ירודה של בלוטת התריס = היפותירואידיזם) או לכיוון יתר תריסיות (פעילות עודפת של בלוטת התריס = היפרתירואידיזם). לעתים נצפה שלב ראשוני וקצר של יתר-תריסיות שבעקבותיו מופיעה תת-תריסיות, חולפת או קבועה.

כשההפרעה בתפקוד בלוטת התריס היא משמעותית – עולה הצורך בטיפול תרופתי, ובמקרה כזה מומלץ בכל לשון של המלצה להגיע אל מומחה באנדוקרינולוגיה.

התשובה הקצרה: אפשרי אמנם, אך במרבית המקרים זה לא קורה.

במיעוט הלוקים ביתר תריסיות ובמיוחד באלו שהסיבה ליתר תריסיות היא מחלת גרייבס (Graves' Disease), עלול להתפתח בלט של אחת העיניים או של שתיהן. הבלט נובע מהסננה דלקתית ברקמות שמאחורי גלגל העין, מה שדוחף את גלגל העין קדימה. מרבית מקרי בלט העין הם קלים.

הטיפול הטוב ביותר הוא איזון תפקוד בלוטת התריס (בדרך-כלל באופן תרופתי), משום שככל שתפקוד הבלוטה עובר נורמליזציה מהירה יותר, כך בלט העין נוטה להשתפר/לחלוף אף הוא.

במידה שאיזון תפקוד הבלוטה אינו פותר את הבעיה, קיימים טיפולים נוספים, אשר לא יידונו כאן.

התשובה הקצרה: זה תלוי.

אם בדיקת דם מדגימה כי תפקוד הבלוטה הוא תקין, אזי העצבנות שלך אינה קשורה לעניין זה. נקודה.

למעשה, למרבית "האנשים העצבניים" יש תפקוד מושלם של בלוטת התריס לכל אורך חייהם…

התשובה הקצרה: זה תלוי.

השמנה הינה תוצאה של גורמים רבים, חלקם ידועים לנו וחלקם לא.

אצל מרבית האנשים הסובלים מהשמנה אין שום בעיה בתפקוד בלוטת התריס!

עם זאת, כאשר תפקוד בלוטת התריס נפגם והיא מייצרת את ההורמון שלה פחות מן הדרוש (תת תריסיות), אזי קצב חילוף החומרים בגוף (מטבוליזם) מואט, כלומר שריפת הקלוריות פוחתת, ולאורך זמן זה כן עלול להתבטא בצבירת משקל.

עם זאת, כאשר תת התריסיות מטופלת תרופתית ומאוזנת היטב (על סמך בדיקות דם), אזי הדבר אינו אמור לגרום לצבירת משקל.

התשובה הקצרה: אחד הרעיונות הגרועים!

ידוע כי חלק מן האנשים אשר לוקים ביתר-תריסיות, כלומר פעילות מוגברת של בלוטת התריס, יורדים במשקל. מכאן, עולות שתי שאלות:

1. מי שכבר לוקה ביתר תריסיות (פעילות מוגברת של בלוטת התריס, או היפרתירואידיזם), האם כדאי להימנע מטיפול המשיב את תפקוד הבלוטה לתקנו, על מנת להשאיר ואף להגביר את הירידה במשקל?
2. מי שסובל מן המצב ההפוך, כלומר תת תריסיות (פעילות ירודה של בלוטת התריס, או היפותירואידיזם), וכבר נוטל טבליות המכילות את הורמון בלוטת התריס (תירוקסין), האם עדיף לו ליטול מינון יתר על מנת להשרות ירידה במשקל?

שאלות אלה נשאלות בדרך-כלל על-ידי נשים, כי ככל הנראה שמירה על הגזרה חשובה להן יותר.

ובכן, התשובה היא ששני מצבים אלו אינם מומלצים מן הטעמים הבאים:

• כאשר נמצאים במצב של יתר-תריסיות, אזי לעתים תכופות מרגישים רע: דפיקות לב, רעידות, חולשה, קוצר נשימה במאמצים פשוטים יחסית, הזעת יתר ועוד.
• הירידה במשקל שמושגת במצב של יתר-תריסיות נובעת בחלקה מאובדן מסת שריר ולא רק מאובדן שומן, ושריר הוא "מצרך יקר" אשר אנו ממש לא רוצים לאבד.
• יתר תריסיות עלולה לגרום לדלדול עצמות.
• יתר תריסיות עלולה לגרום להפרעות בקצב הלב.

יש מספיק אנשים שכבר עשו את הטעויות הללו, כך שאין צורך לחזור עליהן ולספוג על גופכם את הנזקים!

התשובה הקצרה: רק במיעוט המקרים.

חשוב לדעת כי ל-1 מכל 4 אנשים יש קשריות ("ציסטות") בבלוטת התריס, ורובן המכריע הן שפירות לחלוטין. פירוש הדבר הוא שחלק עצום מן האוכלוסייה מסתובב עם קשריות בבלוטת התריס, כשמרבית האנשים כלל לא מודעים לכך ויכולים לחיות עם אותן קשריות "עד מאה ועשרים"…

קשריות מתגלות בשתי דרכים אופייניות:

1. גילוי מקרי: בעת בדיקת הדמיה כלשהי באזור הצוואר. לדוגמה: בשל כאב צוואר, אדם עובר בדיקת סי.טי (CT) של עמוד השדרה צוואר, ובתור "ממצא לוואי אקראי" מתגלות קשריות בבלוטת התריס.

2. תסמינים: קשריות קטנות אינן גורמות לתסמינים וגם אינן נראות כלפי חוץ. כאשר הקשריות הן גדולות או שהן רבות ו"מנפחות" את בלוטת התריס – אזי תתכן נפיחות שנראית כלפי חוץ, או שתיתכנה תלונות על גירוי בגרון, מחנק או הפרעה בבליעה.

ההחלטה מה עושים עם הקשריות תלויה בממדים שלהן וגם במורפולוגיה ("נראות") שלהן. קשריות אשר נראות "חשודות" – עוברות ניקור באמצעות מחט ותחת שיקוף אולטרה-סאונד, במטרה להשיג חומר להסתכלות של פתולוג.

התשובה הקצרה: לא.

העצמות שלנו הן לא "אריזות מתות המכילות סידן"! מדובר באיברים חיים לכל דבר ועניין המקבלים אספקה שוטפת של חמצן ומזון, הפולטים חומרי פסולת, והעוברים שחלוף לכל אורך החיים. העצמות בנויות מרכיבים שונים, וסידן הוא רק אחד מהם. 

בעצמות מתקיים שיווי משקל עדין בין בנייה לבין הרס (ספיגה). ככל שמזדקנים, כך תהליכי הספיגה גוברים בהדרגה על תהליכי הבנייה, ולכן עם הגיל יש נטייה לירידה במסת העצם ובצפיפות שלה, תהליך שנקרא אוסטיאופורוזיס. 

הבסיס לתהליך זה אינו צריכת סידן ירודה אלא הזדקנות התאים אשר בונים את העצמות שלנו. אילו הבעיה הייתה רק מחסור בסידן, אזי ניתן היה לרפא את כל הסובלים מאוסטיאופורוזיס על-ידי מתן תוסף תזונה המכיל סידן, ולמחות את המחלה הזו מן העולם, אלא שזה רחוק מאד מלהתרחש.

לא זו בלבד שהעמסת סידן (בתור תוסף חיצוני, כלומר לא בתזונה) אינה מרפאת את המחלה, אלא שהיא אף עלולה להזיק! המחשבה, לפיה כל סידן שנצרוך יעשה את דרכו אל העצמות – היא פשוט תלושה מן המציאות, וחלק מן הסידן שאנו נוטלים מופרש אל השתן. בחלק מן המקרים, עודפים אלו עלולים ליצור אבנים בכליות! 

התשובה הקצרה: לא.

העצמות שלנו הן לא "אריזות מתות המכילות סידן"! מדובר באיברים חיים לכל דבר ועניין המקבלים אספקה שוטפת של חמצן ומזון, הפולטים חומרי פסולת, והעוברים שחלוף לכל אורך החיים. העצמות בנויות מרכיבים שונים, וסידן הוא רק אחד מהם. 

בעצמות מתקיים שיווי משקל עדין בין בנייה לבין הרס (ספיגה). ככל שמזדקנים, כך תהליכי הספיגה גוברים בהדרגה על תהליכי הבנייה, ולכן עם הגיל יש נטייה לירידה במסת העצם ובצפיפות שלה, תהליך שנקרא אוסטיאופורוזיס. 

הבסיס לתהליך זה אינו צריכת סידן ירודה אלא הזדקנות התאים אשר בונים את העצמות שלנו. אילו הבעיה הייתה רק מחסור בסידן, אזי ניתן היה לרפא את כל הסובלים מאוסטיאופורוזיס על-ידי מתן תוסף תזונה המכיל סידן, ולמחות את המחלה הזו מן העולם, אלא שזה רחוק מאד מלהתרחש.

לא זו בלבד שהעמסת סידן (בתור תוסף חיצוני, כלומר לא בתזונה) אינה מרפאת את המחלה, אלא שהיא אף עלולה להזיק! המחשבה, לפיה כל סידן שנצרוך יעשה את דרכו אל העצמות – היא פשוט תלושה מן המציאות, וחלק מן הסידן שאנו נוטלים מופרש אל השתן. בחלק מן המקרים, עודפים אלו עלולים להיווצר אבנים בכליות! 

התשובה הקצרה: ממש לא.

אוסטיאופורוזיס אינה גורמת לכאב. היא מעניינת רק משום שהיא גורם סיכון להיווצרות שברים.

מה שבדרך-כלל כואב הוא שינויים כרוניים במפרקים, כלומר בנקודות החיבור בין העצמות השונות. כידוע, בין כל שתי עצמות יש מפרק, והוא זה שמאפשר את התנועה בין כל שתי עצמות (ללא מפרקים, היינו קשיחים כמו פסל, ללא כל יכולת תנועה). עם הגיל, גם המפרקים הולכים ונשחקים (בעיקר הסחוס אשר בהם), צומחים זיזים גרמיים, ותהליכים אלו מפעילים לחץ על עצבי תחושה וגורמים לכאב.

מה שמשותף לשינויים במפרקים ולאוסטיאופורוזיס הוא הגיל, כי הסיכון לשתי בעיות אלה עולה ככל שמזדקנים…

התשובה הקצרה: הבדל גדול.

מומחה באנדוקרינולוגיה הוא מי שסיים התמחות ב"רפואת ההורמונים". חלק מן המומחיות היא גם טיפול בסוכרת.

רופא סוכרת הוא רופא אשר עבר השתלמות בתחום הסוכרת בלבד. השתלמות זו נוצרה כי קיים מחסור באנדוקרינולוגים, ולא ניתן היה להעניק טיפול בזמינות סבירה לכל מטופלי הסוכרת שנזקקו לכך. לרופא סוכרת אין שום הכשרה בתחום ההורמונים.

התשובה הקצרה: דווקא יש תשובה טובה.

במאמר קצרצר זה תוכלו לקרוא על ארבע השיטות הנפוצות להתמודדות עם תזונה בסוכרת, והן:

1. שיטת בת היענה
2. שיטת התפריט הקבוע
3. שיטת הרשימה השחורה
4. שיטת המדידה

ספוילר: רק אחת מהן היא באמת מוצלחת. בתיאבון!

התשובה הקצרה: זה תלוי בעיקר בך.

אחד הסיבוכים המפחידים ביותר עבור סוכרתיים הוא אמפוטציה (Amputation), כלומר כריתה כירורגית של חלק מן הרגל. זו יכולה להיות כריתת אצבע, כריתה של כף הרגל, כריתה מתחת לברך, או כריתה מעל לברך. 

חשוב להבין כי כריתה הינה "רע הכרחי כדי להימלט מרע גדול יותר". במילים אחרות, זהו אמצעי חירום על מנת לבלום זיהום אשר מתפשט ברגל, ואינו מגיב לשום טיפול אחר.

למרות שמדובר באיום מפחיד, חשוב לדעת כי לסוכרתיים המגיעים למצב של כריתה יש "פרופיל אופייני":

1. מדובר בסיבוך מאוחר בסוכרת. נדיר להגיע לקטיעה בשנים הראשונות לקיום המחלה.
2. הסוכרת שלהם היא בלתי מאוזנת, בדרך-כלל באופן קיצוני ולאורך שנים. 
3. לעתים תכופות קיימים גורמי סיכון נוספים ברקע, ובמיוחד עישון.
4. לאורך השנים מופיעים כיבים ברגליים אשר עוברים ריפוי אך מופיעים שוב.

המסר המרכזי: הדרך עד לקטיעה דומה לרכבת הנוסעת במסלול ארוך עם "תחנות יציאה" מרובות. לדאבוננו, יש הבוחרים לא לנצל את "תחנות היציאה וממשיכים לנסוע באותו המסלול (רמות סוכר בלתי מאוזנות בדם, עישון, הזנחה) עד ל"תחנה הסופית", שהיא הקטיעה.

התשובה הקצרה: תלוי באילו תרופות אתם משתמשים + איך אתם משתמשים בהן.

כידוע, קיימות "משפחות" שונות של תרופות לסוכרת, השונות זו מזו במנגנון הפעולה שלהן ובתכונות נוספות.

מרביתן אינן גורמות לנפילת סוכר (היפוגליקמיה), אך קיימות שתי משפחות אשר כן עלולות לגרום לבעיה כזו:

1. אינסולין: זהו מחולל היפוגליקמיה מספר אחת!
2. ממריצי לבלב

לפני שאתם ממהרים "להתנער" מאינסולין, עליכם להביא בחשבון מספר נקודות חשובות:

• בחלק ממקרי הסוכרת הטיפול באינסולין הוא כורח המציאות, כי אין כל אפשרות לאזן את ערכי הסוכר בדרך אחרת.
• ניתן להפחית באופן דרסטי את אירועי ההיפוגליקמיה באמצעות בחירה נכונה של סוג האינסולין, המינון שלו (כלומר מספר היחידות בהזרקה), והתזמון (כלומר מתי במהלך היממה הוא מוזרק). 
• עם זאת, הצבת יעד של "אפס היפוגליקמיות" אצל מי שמטופל באינסולין – היא שגיאה: ראשית, הסיכוי לעמוד ביעד כזה הוא קטן, וכאשר לא עומדים בכך – אזי מתאכזבים ומתוסכלים. שנית ועיקרית, על-מנת להימנע מנפילת סוכר (בעיקר במהלך הלילה), יש סוכרתיים שאוכלים פחמימות בכמות מוגזמת לפני השינה, והתוצאה היא "חגיגת סוכר" במהלך הלילה.
• רופא המיומן בטיפול בסוכרת מכיר את כל "הטריקים והשטיקים", ויוכל לתפור לכם את "החליפה הטיפולית" ההולמת את מידותיכם.

התשובה הקצרה: לא בהכרח.

במקרים מסוימים ניתן לנבא מראש כי טיפול באינסולין הינו כורח המציאות. זה נכון בסוכרת מסוג 1, ונכון במקרים נוספים.

עם זאת, חלק הארי של הסוכרתיים הוא מסוג 2. כאן קשה מאד להתנבא, אך ניתן בהחלט לומר כי מטופלים שמצליחים לשנות את אורח החיים שלהם, במיוחד בהיבט התזונה, יכולים ליהנות לעיתים קרובות מהפחתת שימוש בתרופות, ובכלל זה גם באינסולין.

חשוב להבין כי אינסולין הוא לא מטרה בפני עצמה אלא רק אמצעי להגשים את המטרה האמיתית, שהיא איזון ערכי הסוכר בדם.

התשובה הקצרה: כמעט ולא.

כאשר מדובר בסוכרתיים מסוג 2 המתחילים טיפול באינסולין, אזי אין סיבה להתחיל ביותר מאשר זריקה אחת ביום של אינסולין ארוך-טווח. היא יכולה להיות מוזרקת בבוקר או בערב (הרופא המטפל אמור להמליץ בהתאם להתנהגות ערכי הסוכר היומית), ולכן אין בכלל שום סיבה להוציא את עט ההזרקה מן הבית! 

ומה בנוגע לנסיעות לחו"ל? מרבית המזרקים יכולים להימצא עד 4 שבועות מחוץ למקרר, ומרבית הנסיעות לחו"ל אינן עולות על פרק זמן זה.

התשובה הקצרה: הבדל גדול.

התנגדות לאינסולין היא סירוב להיות מטופלים באמצעות אינסולין. "התנגדות לאינסולין" היא לא מקשה אחידה, משום שאצל אנשים שונים קיימות סיבות שונות להתנגדות, וחשוב מאד להבין את הסיבה האמיתית, כי רק כך ניתן לטפל בבעיה. במאמר זה מפורטות כל ההתנגדויות לטיפול באינסולין, ודרך אגב… כולן פתירות. 

תנגודת לאינסולין (Insulin Resistance) הוא מצב פיזיולוגי, בו אינסולין (טבעי או מוזרק) משפיע פחות מן המצופה, משום ש"משהו" מפריע לו לעבוד. אותו "משהו" הינו אורח חיים שאינו אופטימלי, ובמיוחד עודף משקל. לכן, הפתרון הוא לעשות הכול על מנת להשיל משקל גוף עודף. הדרך הפשוטה ביותר לבדוק תנגודת לאינסולין (שהיא תקפה רק אצל מי שאינם מקבלים מטופלים באינסולין) נקראת HOMA-IR (ר"ת של Homeostatic Model Assessment of Insulin Resistance), שהוא מכפלה של רמת הגלוקוז בדם (מ"ג/ד"ל) ברמת האינסולין בדם (מילי-יחידות/ליטר או מיקרו-יחידות/מיליליטר) וחלוקה ב-405.  תוצאה של 2 ומעלה – מצביעה על תנגודת לאינסולין.

התשובה הקצרה: ממש לא.

האם שמעתם אי-פעם את המונח "רוצחים שקטים"?

ובכן, מרבית הלוקים בהתקף לב מופתעים מאד מן האירוע, אך בפועל זה לא אמור היה להפתיע, משום שזו תוצאת חשיפה ארוכת שנים לגורמי הסיכון הבאים (חלקם או כולם): 

1. עישון
2. לחץ דם גבוה
3. סוכרת
4. הייפרכולסטרולמיה (רמת כולסטרול גבוהה בדם)

מה שמשותף לנ"ל הוא שהם פועלים אט-אט, בהדרגה אך בנחישות, וחוסמים את כלי-הדם. במשך שנים הנזקים הינם בלתי מורגשים, והאנשים יכולים להרגיש הנפלא, עד ש… הם כבר לא מרגישים כך.

בדיוק מסיבה זו מומלץ לא לעשן, ולבצע בדיקות דם ומדידות לחץ דם תקופתיות. כל זאת – על מנת לאתר את גורמי הסיכון הללו במועד ולטפל בהם בטרם יחוללו נזקים בלתי הפיכים.

התשובה הקצרה: מעט ככל הניתן.

כאשר סוכרתיים המטופלים באינסולין שותים אלכוהול, במיוחד "על קיבה ריקה", אזי הם חשופים באופן מיוחד לנפילת סוכר (היפוגליקמיה).

הסיבה: אלכוהול פוגע קשות ב"חומת הגנה" טבעית כנגד נפילת סוכר, הנקראת גלוקוניאוגנזה, שזה ייצור מחדש של גלוקוז, בעיקר בכבד. מדוע? משום ששני התהליכים (פירוק האלכוהול + גלוקוניאוגנזה) צורכים חומר בשם NAD+, והיות שקיימת כמות מוגבלת של חומר זה, אזי ככל שהגוף חייב לפרק יותר אלכוהול, כך "נגזל" יותר NAD+, ונותר פחות עבור גלוקוניאוגנזה. 

אז מה עושים? על כך תוכלו לקרוא כאן.

התשובה הקצרה: תלוי.

כשמדובר בסוכרת מסוג 1, אזי התשובה שלילית. זאת, משום שבמחלה זו נגרם הרס של "בית החרושת" המייצר אינסולין, ומדובר במצב בלתי הפיך.

כשמדובר בסוכרת מסוג 2, צריכים להתקיים שני תנאים בסיסיים על מנת שסוכרת תיעלם כלעומת שבאה: 

1. חייב להתחולל שינוי דרסטי בתנגודת לאינסולין.
2. חייבת להיות רזרבה מספקת של אינסולין בלבלב, כלומר כמות מספקת של תאי בטא מתפקדים.

המקרים הקלאסיים בהם נצפית החלמה מסוכרת הוא לאחר ירידה ניכרת במשקל, מה שבדרך-כלל מושג הודות לניתוח בריאטרי ("ניתוח קיצור קיבה") וגם אפשרי בעקבות טיפול תרופתי מוצלח במיוחד לירידה במשקל.

התשובה הקצרה: כן, אך לא רק.

השמנה היא, ככל הנראה, הבעיה הרפואית הנחקרת ביותר בעולם בשנים האחרונות, אלא שלמרות התקדמויות מרשימות ופיתוחים תרופתיים וטכנולוגיים שנעשו בתחום, אנו רחוקים עדיין מהבסת "מגיפה" זו.

הגישה המקובלת כיום על מרבית החוקרים והרופאים העוסקים בתחום היא שהשמנה היא תוצאה משולבת של תורשה וסביבה. פירוש הדבר הוא כי למטען הגנטי שלנו יש השפעה מסוימת, אך ללא ספק גם למה שאנו אוכלים, שותים ונושמים, ולאופן בו אנו ישנים ופעילים – יש השפעה מכרעת.

למעשה, על-פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), שיעור ההשמנה העולמי שילש את עצמו (!) בין שנת 1975 לשנת 2016. "מהפך" מסדר גודל כזה אינו יכול להיות מוסבר על-ידי שינויים גנטיים באוכלוסייה, משום ששינויים גנטיים דורשים פרקי זמן ארוכים לאין שיעור, ומכאן שהעלייה המטאורית בשיעור ההשמנה היא בעיקר תוצאה סביבתית.

יתר על כן, נכון להיום, חרף ההתקדמות המדעית, אין לנו עדיין אמצעי טכנולוגי המסוגל לשנות את המטען הגנטי של עצמנו, ומה שאנו כן יכולים לעשות הוא להתערב בתזונה, בפעילות הגופנית, בשינה, באוויר שאנו נושמים, וגם להיעזר בתרופות המסייעות להפחית משקל ובמקרים ספציפיים גם בניתוחים בריאטריים ("קיצור קיבה"). 

התשובה הקצרה: לא, אך יש "לעמוד על המשמר".

תרופות ממשפחת הסטרואידים ניתנות כטיפול במגוון עשיר של בעיות רפואיות, ובכלל זה במחלות עור, במחלות דם מסוימות, במחלות ריאה (למשל אסתמה), במחלות ספציפיות במערכת העיכול, במחלות מפרקים ועוד. הדבר נעשה משום שסטרואידים מצוידים בכוח אנטי-דלקתי מרשים מאד, ובמקרים מסוימים השיפור הקליני שנצפה בעקבות שימוש בהם עשוי להיות מהיר מאד ומרשים. לעתים זהו גם הטיפול היחיד אשר בא בחשבון. 

עם זאת, כמו כל תרופה, גם לסטרואידים עלולות להיות תופעות לוואי בלתי רצויות, והמטרה היא כמובן למזער אותן. לשם כך קיימים מספר "כללי זהב":

1. לשאול אצל הרופא אם הסטרואידים שהוא רושם לנו הינם אכן הטיפול המיטבי במקרה שלנו, ולברר על אודות חלופות, עם היתרונות והמגרעות שלהן.
2. לדעת כי לא כל הסטרואידים נבראו שווים. תכשירים בהזרקה או בבליעה – נספגים אל זרם הדם, נישאים עמו לכל מקום, ולכן משפיעים על כל איברי הגוף. לעומתם, תכשירים הניתנים באופן מקומי, כדוגמת משחות עוריות, ספיגתם אל הדם היא מזערית, ולכן תופעות לוואי הינן נדירות. 
3. להבין כי מילות המפתח הן "מינון" וכן "משך הטיפול". ככל שנוכל לרדת במינון מהר יותר ולהיגמל מהר יותר מן התרופה, כך הסיכון לתופעות לוואי יורד משמעותית. חשוב מאד "לנדנד" לרופא המטפל בכל פעם מחדש בעניין זה. 

התשובה הקצרה: זה תלוי.

פרולקטין הוא הורמון המופרש על-ידי בלוטת יותרת המוח (היפופיזה), שהיא בלוטה קטנה המייצרת הורמונים שונים וחשובים מאד. ההשפעה הידועה ביותר של פרולקטין היא לאפשר הנקה לאחר הלידה. אולם, גם לגברים יש פרולקטין בדם, והסיבה לכך טרם הובהרה סופית.

במקרים מסוימים, רמת הפרולקטין בדם עולה, והדבר עלול לגרום לבעיות שונות, כגון הפרשת חלב (שלא בהקשר להריון ולידה), אל וסת (בנשים), פגיעה בתפקוד המיני (בגברים), ועוד.

השלב הראשון והחשוב ביותר בבירור הבעיה היא להבין מדוע פרולקטין מופרש בכמות עודפת, משום שלעתים מדובר בסיבה תרופתית, לעתים בהפרעה הורמונלית אחרת, וקיימות סיבות נוספות. 

השלב השני הוא ההחלטה הטיפולית, וגם כאן קיימות אפשרויות שונות.

הרופא שיודע איך לעשות זאת נכון הוא מומחה באנדוקרינולוגיה. אל תתפשרו על אף אחד אחר.